הסכם איראן משנה את המשחק: לאן הולך הכסף?

הפרק נפתח בחדשות הבוקר: ארה״ב ואיראן הגיעו להסכמה, והחתימה קרובה. עד אותו רגע השווקים התנהגו כמו רולטה. כל ציוץ של טראמפ הרים אותם, כל הודעה איראנית הורידה אותם, ומחירי הנפט קפצו בהתאם.

ברמה הטקטית, ההערכה בפרק חד משמעית: זו בשורה נהדרת לוול סטריט. ההסכם מסיר את העננה של מצר הורמוז ושל מחירי הנפט. ציפיות האינפלציה יורדות, ציפיות לעליית ריבית יורדות, והשוק יכול לחזור לסיפורים שהוא אוהב: חברות בינה מלאכותית, הנפקות גדולות וחלומות צמיחה.

מנקודת מבט ישראלית, ההערכה שנשמעת בפרק היא שהמלחמה מסתיימת לא טוב, משתי סיבות. הראשונה: לפי הדיון, ההסכם דומה מאוד להסכם של תקופת אובמה בעטיפה אחרת, והמשטר לא הופל. האיום מאיראן, מחיזבאללה ומחמאס לא הוסר.

השנייה: המוניטין של ישראל בעולם נפגע, באיחוד האירופי וגם בארה״ב, וקיים חשש שישראל תסומן כאשמה בכל התפתחות שלילית, בין אם בנפט, באנרגיה או בכלכלה האמריקאית.

עם זאת, יש דבר אחד שהשתנה לטובה ומצדיק הורדה של פרמיית הסיכון: המלחמה עם איראן כבר אינה נעלם. ישראל הוכיחה עוצמה צבאית. הלקח המרכזי שעולה מהשיחה הוא עצמאות: בחימוש, במחקר ובפיתוח, בלי תלות באירופה או בארה״ב, ובמקביל שיפור היחסים עם העולם, כי משק סגור לא יחזיק לאורך זמן.

בתחילת המלחמה נראה היה שהשוק הישראלי יכול להיות אטרקטיבי במיוחד. עכשיו, לפי הדיון, התמונה שונה. השוק אחרי כשנתיים של עליות כמעט רצופות, אולי מהשווקים עם הביצועים הטובים בעולם, וזה ניכר גם בשקל.

הטענה המרכזית היא שהדלק נגמר. הורדות ריבית כבר לא יספיקו כדי שהשוק ימשיך לעלות בקצב שהתרגלנו אליו, הציפיות להרחבת הסכמי אברהם לא מתקדמות, ועונת הדוחות האחרונה שיקפה בעיקר התרחבות מכפילים ולא צמיחת רווחים. לכן, לפי הדובר, זו נקודת זמן שבה שקילת צמצום חשיפה לישראל יכולה להיות הגיונית.

• $בנקים: לפי הפרק כבר כ־20% מתחת לשיא.
• $ביטוח: עשוי להיות הבא בתור למימושים.
• $נדל״ן מניב, מרכזי מסחר וקניונים: עדיין סקטור חזק עם תפוסה גבוהה.
• $תשתיות: הרבה כסף זורם לתחום וימשיך לזרום.

הכסף שיוצא מישראל לא חייב לעבור לוול סטריט. בפרק עלתה השאלה של שווקי אסיה, והתשובה הייתה שקוריאה אינה באמת פיזור: היא חשיפה לשבבי זיכרון ולשתי ענקיות התחום, כלומר עוד מאותו סיפור טכנולוגי.

משקיע שמחפש פיזור מעבר לטכנולוגיה ולשבבים יכול לבחון שווקים מתעוררים, שנהנים מדולר חלש, מתנועות הון פנימה, מצמיחה ומדמוגרפיה. הדוגמאות שהוזכרו: אינדונזיה, סינגפור, וייטנאם ותאילנד. המגישים ציינו שיוקדש לכך פרק נפרד.

לפי הניתוח בפרק, כדי להרחיב את הסכמי אברהם צריך לצאת מהמלחמה כמנצח ברור. ישראל הייתה במומנטום, ואם המהלך היה מושלם, ההערכה היא שהסעודים ומדינות נוספות היו ממהרים לחתום. התוצאה לא הושגה, ולכן הסיפור הזה דועך.

מכאן עוברת השיחה לשאלה גדולה יותר: המפרציות הלכו עם ארה״ב לאורך שנים, הותקפו, ולא קיבלו הגנה אמיתית. בעולם שבו החזק קובע, הן עשויות להתקרב לאיראן, לסין ולרוסיה. זו שאלה ישירה על הפטרודולר, ההסדר שבו נפט נסחר בדולרים. לפי הדיון, אם דולרים שיצאו מארה״ב יחזרו אליה, התוצאה עלולה להיות אינפלציה אמריקאית.

אחד הרגעים החריפים בפרק עוסק בסין. הטענה היא שאיראן החזיקה את קלף הורמוז, הוכיחה שהוא עובד, ולא שילמה מחיר. מכאן נשאלת השאלה מה ימנע מסין להטיל מצור על טייוואן ולדרוש נתח מ־TSMC, כשברור שארה״ב חוששת מהתגובה של השווקים.

זו האסימטריה שמופיעה כבר בפתיחת הפרק: משטר שאינו תלוי בדעת קהל או בבורסה מול מערב שרגיש לכל ירידה בוול סטריט. לפי הדובר, העולם המערבי מופסד כרגע ברמה הגאופוליטית, ולכן תזת ההשקעות כולה עשויה להשתנות.

בפרק מוסבר גם למה ארה״ב לא הולכת עד הסוף: מהלך צבאי מלא מקפיץ את הנפט, ובמקרה של סין וטייוואן עלול לשבש את הכלכלה כולה ולהקפיץ את הריביות. דולר מתחזק מייקר את החוב, ולכן מקבלי ההחלטות, לפי ההסבר, חוששים ממגדל קלפים.

ישיבת ה־FOMC של אותו שבוע הייתה הראשונה של הנגיד החדש, קווין וורש. בפרק הוסבר שהנגיד רואה בבום הבינה המלאכותית כוח דיפלציוני עתידי, ברוח מודל סולו: צמיחה שמבוססת על שיפור טכנולוגי ופריון, ולא על צריכה או הוצאה ממשלתית, ולכן צמיחה בלי אינפלציה.

ההערכה בפרק: הריבית לא תעלה, ואינפלציה שמקורה באנרגיה בזמן שהנפט יורד אינה מצדיקה העלאה. סביבת השווקים חיובית בטווח הקצר: השקעות הון נמשכות, הדוחות טובים וההנפקות מצליחות. הסיכון שהוזכר הוא ניקוז נזילות: כסף גדול שנדרש להנפקות עשוי לצאת מהמניות הגדולות, כמו גוגל, אמזון ואפל.

הסיכון שהמגישים חוזרים אליו שוב ושוב הוא החוב. לפי הפרק, תשלומי הריבית של ארה״ב כבר עברו טריליון דולר, והתשואות הארוכות אינן יורדות. ההבחנה שנעשתה היא בין כסף חכם לכסף טיפש: הכסף החכם יושב באג״ח, וכל עוד הוא מוכר אג״ח אמריקאיות, הסיכון עולה.

האג״ח הקצרות משקפות ציפיות לריבית הבנק המרכזי, אבל הארוכות מגלמות פרמיית סיכון. משקיעים בישראל, ביפן ובשווייץ שואלים את עצמם למה לשבת על חוב אמריקאי שהפסיד להם בגלל הדולר, כשאפשר להחזיק אג״ח מקומי.

ההשפעה מגיעה עד למשקי הבית: כשהתשואה ל־30 שנה עומדת על כ־5%, משכנתא ארוכה תהיה יקרה יותר, פחות אנשים ילוו, האשראי יתהדק והכלכלה תאט. לפי הדיון, כך נוצרים ימים של ירידות חדות, כשמרג׳ינים וגידורי אופציות מאיצים את המכירות.

בסיכום, המגישים מדגישים שהתפקיד שלהם הוא להיות אובייקטיביים ולא להריץ מגמה. בטווח הקצר יש מומנטום מצוין, בעיקר בארה״ב, ולפי ההערכה גם S&P 500 ב־8,000 נקודות בתוך חודש או חודשיים הוא אפשרות. ברמה האסטרטגית, כשמחברים את כל נקודות הסיכון, צריך להיערך לכך שתיקון יגיע.

הפרק מסתיים בשאלה על עתיד כסף הפיאט. כשממשיכים להדפיס כסף ולהנפיק חוב, השאלה היא איפה מסתתרים. ההערכה שנשמעה היא שבסוף המערכת תוצמד שוב למשהו שהציבור מאמין בו, אולי זהב, אבל רק אחרי משבר עמוק. שווי של חברות בטריליוני דולרים מוצג כאן כסימן לכסף שמאבד ערך.